בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

סלים וארזה: בשביל לנצח צריך להתאמן 25 שעות ביממה!

נשרק׳ה: אבל יש רק 24…

סלים: אז תקום שעה קודם.

שחקן כדורסל – הגשש החיוור (יוסי בנאי)

בשנת 1891, בעודו מנסח את החוקים של מה שלימים ייקרא כדורסל, כתב ג׳יימס נייסמית׳ כי המשחק ״ישוחק במשך שני חצאים בני 15 דקות האחד, וביניהם הפסקה של 5 דקות״ כלומר 30 דקות משחק. במהלך השנים הבאות, וכשהחלו השחקנים להשתפר במשחק החדש, התברר כי פרק הזמן קצר מדי מכדי לאפשר משחק בעל חשיבות ספורטיבית, ואורך המשחק הוגדל לשני חצאים בני 20 דקות כל אחד. 40 דקות בסה״כ. ב1946 הוקם איגוד הכדורסל של אמריקה (Basketball Association of America), וב1949 אוחד עם הליגה הלאומית בכדורסל (National Basketball League) ונולד איגוד הכדורסל הלאומי (National Basketball Association – NBA). בעת הקמת האיגוד, הוחלט לשנות בשלישית את אורך המשחק ולהעמיד אותו על ארבעה רבעים, בני 12 דקות כ״א, סה״כ 48 דקות משחק. כמו הרבה החלטות דומות בהיסטוריה של הספורט, המספר הזה נשלף די מהמותן, וכמו הרבה החלטות דומות בהיסטוריה של הספורט, התברר לעוסקים בענף כי הבחירה היא ״טובה דיה״ ובכך היא נשארה על כנה.

מה היתה הסיבה שבעטייה הוחלט להאריך את זמן המשחק מ40 דקות ל48? קשה לדעת בדיוק, אבל הסברה הרווחת היא שהמטרה היתה בעיקר כלכלית. הNBA שבניגוד למפעלים שקדמו לה – בעיקר ליגות קולג׳ים – כיוונה לערים הגדולות במטרה להביא קהלים גדולים, רצתה לספק לקהל הצגה שתצדיק את מחירי הכרטיסים שנגבו (שהיו גבוהים יחסית בהשוואה למה ששלמו, אם שלמו, צופים במשחקי הקולג׳ים והליגות האזוריות). חלק מהצידוק הזה היה העובדה שהליגה כללה את טובי השחקנים והורכבה מהמועדונים הטובים במדינה באותן שנים. חלק אחר היה שתמורת הסכום שגבו, קיבלו הצופים תוספת של שמונה דקות נטו של כדורסל, שבפועל התפרסו על פני קרוב לחצי שעה של משחק. התוצאה, 48 דקות ששוחקו במשך כשעתיים וחצי נתפסה על ידי הצופה האמריקני דאז כתמורה דיה לכספו. כדי להקל על העומס שבמשחק רצוף של 24 דקות, הוספה הפסקה של כשתי דקות לאחר 12 דקות משחק, ובכך נוצרו הרבעים. וכמובן שמעבר לעוד מנוחה שהוענקה לשחקנים, הפוגה מתוכננת של כשתי דקות אפשרה לצופים למהר לשירותים באולם, ואולי גם להוציא עוד כמה דולרים על שתיה ואוכל.

אולי בכל זאת רבע עוף?

למרות שהשינוי, על הנייר, נראה חסר משמעות, בפועל מדובר במשהו ששינה לגמרי את אופי המשחק המקצועי. ההוספה של 8 דקות משחק, 40% מאורך המחצית לפני ההוספה, גרמה לכך שהמשחק הפך תובעני יותר ופיזי יותר. למי שיצא לו לראות קבוצה אירופית מתמודדת מול יריבה מהNBA, יכל לשים לב כי האירופאים נוטים לקרוס כליל ברגע שהמשחק עובר את הדקה ה40. וזה לא כי הקבוצה האמריקנית משחקת בהילוך ראשון ברבע הראשון, אלא כי שחקן אירופי לא רגיל לשחק בהילוך גבוה יותר מ40 דקות. חלוקת המאמצים ומכאן הדקות והתפקוד משתנים, מצד אחד יש לקבוצות צורך לחלק יותר דקות ליותר שחקנים כדי לפזר את העומס, מצד שני שחקני מפתח מצאו את עצמם נותנים 39-42 דקות למשחק, דבר שלא יישמע בליגות האירופאיות. כיום המגמה היא לא לסחוט את שחקני המפתח, דבר שהוריד את כמות הדקות בממוצע מאזור ה37 לאזור ה30 (כששחקני מפתח משחקים בסביבות 35 דקות). שאחוז השחקנים המשחקים 40+ דקות ירד מ9.4 בתחילת שנות ה2000, ל0.6% באמצע העשור הקודם, כשנכון ל2019, אף שחקן לא רשם יותר מ37 דקות בממוצע לכל העונה. כלומר היום יותר שחקנים משחקים פחות דקות, למרות שאורך המשחק לא השתנה. התוצאה היא ששחקנים פחות צריכים לשמור כוחות בתחילת המשחק, ויכולים לפתוח בהילוך שלישי. מצד שני, הדבר אומר שדקות רבות הקבוצה לא משחקת בהרכב החזק ביותר שלה, אלא בהרכב חצי משני (או חצי חזק, תלוי איך מסתכלים על זה), מה שיכול לאפשר לקבוצה השניה להיות יותר אפקטיבית, אם תנהל את דקות המשחק שלה בהתאם. כמובן שגם הקבוצה שממול משחקת באותם תנאים ונותנת לשחקנים שלה כמות דקות זהה, ולכן עליה לתזמן את המנוחות בכך שתעלה בהרכב חזק דווקא בשלב שבו יריבתה בהרכב חצי-חזק. במובן הזה ניהול דקות המשחק היום הוא חשוב יותר מאשר היה בעבר, ואפשר להצביע עליו כאחד הגורמים לשינויים שאנחנו רואים במשחק המודרני.

דבר נוסף הוא שבשל התוספת, קיבל כל שחקן עוד עבירה לתת, כדי לשמור על המאזן של עבירה לכל 8 דקות. וכך אם שחקן אירופי נכנס ל״בעיית עבירות״ אחרי 3 עבירות, הרי שמקבילו האמריקני לא מתרגש אפילו מהמספר. לשחקנים המובילים עדיין עדיף לשמור על עצמם כדי לא להגיע ל4 עבירות ומעלה, אבל בהתחשב בכך ששחקני ספסל רבים לא משחקים יותר מכ10-15 דקות, הרי שלשחקן ספסל יש כמות עבירות גדולה מאוד לחלק, ובכך ניתן היה לשחק משחק אגרסיבי יותר בלי חשש לאבד כמות גדולה של שחקנים, כולל ממש לשלוח אותם לכסח את הסנטר היריב כי הוא גרוע מהעונשין. השילוב של יותר עבירות על פחות דקות מאפשר לשחקני הNBA לתקוף ולהגן בצורה פיזית יותר, ובהתחשב בכך שהם נאלצים לשמור על רמת כושר גבוהה יותר בשל דקות המשחק הרבות (וכמות המשחקים הרבה) הרי שמדובר במשחק יותר מהיר, ויותר פיזי. בנוסף החלוקה לרבעים, משנה את כמות העבירות הקבוצתיות שניתן לבצע. בפורמט של חצאים, כמות העבירות הקבוצתיות לחצי עמדה על חמש, שמהשישית כל עבירה מזכה בזריקה חופשית. בפורמט של רבעים, כמות העבירות ירדה לארבע, כשמהחמישית עוברים לזריקות חופשיות. הדבר אומר שמהר יותר ברבע נתון קבוצה יכולה ללכת לקו על כל עבירה, דבר המאפשר לה לקלוע יותר קליעות חופשיות. מצד שני, בכל רבע מתאפסת המנה של כל קבוצה, ומתחילים שוב מאפס עבירות קבוצתיות, בעוד שבפורמט של חצאים, ברגע שעברה קבוצה את המכסה, עליה להמתין עד החצי להתאפסות. כלומר כל קבוצה יכולה לעצור את יריבתה בקלות יותר בתחילת כל רבע, בעוד שבפורמט החצאים, רוב המשחק משוחק במצב של כל עבירה גוררת קליעה חופשית.

סוס הרבעה

מצד שני, הגדלת דקות המשחק גם גוררת משחקים ארוכים יותר, וגם החלוקה לרבעים, וכן כמות פסקי הזמן המותרים בכל רבע, הופכת משחק של 48 דקות לכזה שנמשך ונמשך ונמשך… אז נכון שזה נותן לצופה more bang for his buck. כלומר הכרטיס מקנה לו צפייה במשחק של שעתיים וחצי, שהן 150 דקות, אך מאחר והמשחק עצמו אורך 48 דקות, יוצא ש102 דקות הצופה לא רואה כדורסל כלל. זה כמובן לא מנת חלקו של משחק הכדורסל בלבד, משחק הפוטבול אורכו שעה, אך הוא משוחק על פני יותר משלוש שעות. גם במשחקים בהם השעון לא נעצר, למשל הכדורגל, הצופה היושב במגרש במשך כמעט שעתיים לא ממש צופה בכדורגל במשך אותן שעתיים, אלא ששם, בכדורגל, גם במהלך המחציות לא ממש משחקים כדורגל. הנתון הרשמי הוא שבפועל כדורגל לא משחקים 90 דקות אלא כ70 דקות מקסימום (כ64% מהזמן), אבל לדעתי זהו אומדן אופטימי, כי מצאתי שכשהלכו וספרו את כמות הזמן שבפועל שחקו בליגה האנגלית בעונת 2017/2018, המספרים נעו בין 53 דקות ל58 דקות מתוך 90 דקות כולל תוספות זמן. במובן הזה אולי משחקים כדורסל פחות מ50% מהזמן שבו הצופה נמצא באולם, אבל לפחות משחקים אותו, את הכדורסל, בכל 48 הדקות שבהן השעון רץ.

אז מה עדיף, חצאים או רבעים? דומה שבמשחק של היום זה כמעט ולא נתון לדיון. היתרונות היחסיים של הרבעים הכריעו את הכף וכיום בעצם ברוב העולם משחקים רבעים, בין אם של 12 דקות בNBA או של 10 דקות בשאר העולם. בנוסף לכך, המשחק המודרני, וכמובן השחקנים המשחקים אותו, מותאמים מכל הבחינות, פיזית ומנטלית לחשוב ולשחק ברבעים. היתרונות העיקריים של החלוקה לרבעים היא שהיא מאפשרת לקבוצות לחלק יותר את זמני המשחק והעבירות, ובכך מפחיתה אלמנטים רנדומליים מהמשחק. נכון שזה אומר פחות משחקים צמודים, שנחשבים למותחים, ומרגשים, אבל יש כמה סיבות מדוע זה נחמד, אבל עדיף שלא יהפוך להיות עניין יומיומי. הסיבה הראשונה היא שמשחקים צמודים שמוכרעים על הבאזר לא קורים כל יום. ברגע שכל משחק יסתיים על חודו של סל, ההתרגשות, המתח והאפקט ידעכו. הבעיה השניה בכך היא שמשחקים כאלה לא מוכרעים על ידי יתרונות ספורטיביים, אלא בפוקס, במזליקי. כפי שאני מקפיד תמיד לציין, הקליעה עם הבאזר לא היא שמנצחת (או מפסידה) את המשחק. זה שקלעת והסתיים 99-98, לא אומר ששתי הנקודות שלך נצחו אלא 97 הנקודות שנקלעו קודם לכן. רוב המשחקים מוכרעים על ידי הקבוצה שהשכילה לקלוע יותר ולספוג פחות מהיריבה, שזה נשמע טאוטולוגיה, אבל במצב בו רוב המשחקים יסתיימו בתוצאה של סל או שניים, הרי שלאף קבוצה לא יהיה יתרון כלשהו על פני היריבות, והאוהדים יתחילו לשים לב לכך שקבוצתם מנצחת או מפסידה לא כי היא טובה או רעה, אלא פשוט בגלל פוקסים, והערך של המשחק ירד. אז בטורניר כמו המארצ׳ מאדנס ריבוי המשחקים הצמודים יוצר עניין, וממילא אין ממש ערך ספורטיבי לטורניר נוקאאוט. בליגה מקצועית, המשוחקת על פני מספר חודשים ומסתיימת בפלייאוף אמיתי, ככל שהיכולת תגבר על המקרה, כך הערך הספורטיבי של הנצחון יעלה. וככל שהערך הספורטיבי של המשחק יגבר, כך הקבוצה תוכל להמשיך להצדיק את עלות הכרטיס, גם אם הוא מקנה לצופה 102 דקות של לא-כדורסל.

מספר חזק: רוברט הורי

נו, ואם בדברים חסרי ערך ספורטיבי עסקינן, אז הרשו לי להציג את רוברט הורי, התשובה לשאלת הטריוויה ״מי השחקן עם המספר הגדול ביותר של אליפויות שלא שיחק בבוסטון סלטיקס״ וההוכחה הניצחת שגדולה לא סופרים בכמה טבעות יש לך. אז דבר ראשון המספרים. כיאה לפרנצ׳ייז פלייר ששלט בליגה ללא רחמים במשך 18 שנותיו כשהוא קוטף תארים כאילו היו פירות בשלים, רוברט הורי שיחק ב1107 משחקים (67 בהיסטוריה, יחד עם טום צ׳יימברס), פתח ב480 מהם, וקלע 7.0 נקודות למשחק ב48%, לקח 4.8 ריבאונדים וחילק 2.1 אסיסטים למשחק, כל אלה במהלך 27069 דקות ששיחק בקריירה, מקום 227 בהיסטוריה. ולמי שתוהה למה אני מפרט את הישיגיו מבחינת דקות ומשחקים, זה מאחר ובלי אלה, אין לו שום הישג אחר שמקרב אותו לרשימת 250 הגדולים בהיסטוריה של הNBA. רק דקות משחק מצטברות, מספר משחקים שהשתתף בהם, ושבע אליפויות.

ואחרי שצחקנו, נעבור לחלק האמנותי. הורי ״לקח אליפויות״ בזכות היכולת שלו להיות שם שזה קורה. 2 אליפויות ברוקטס 1994-1995 הושגו בזכות ההחלטה של ג׳ורדן ללכת לשחק בייסבול. 3 אליפויות בלייקרס הושגו בזכות השילוש הקדוש קובי-שאקיל-פיל ג׳קסון. ואחרי שהחבילה בלייקרס התפרקה, הלך הורי למקום הכי מועמד לאליפות עם דאנקן, פופוביץ׳ פארקר ומאנו, והופה, לקח אליפות. אז נכון שמגיע לו כל הכבוד על זה שהוא נדבק לקבוצה הנכונה בזמן הנכון, אבל הרבה מזה הגיע בזכות הקרדיט שהוא צבר בהתדבקות שלו לקבוצות שהיו בשיאן, או בנקודה בה האלופה הקודמת ירדה מגדולתה. ולא תגידו שהאיש מצטיין בענווה גדולה, ומתחיל את היום בלהודות לבורא עולם, או למזל הטוב ששם אותו איפה שהוא. לא, האיש אשכרה דורש את הריספקט שלו, כמו במשל על הזבוב שרוכב על הפיל, מסתכל אחורה ואומר ״כמה אבק אנחנו עושים״. כשבריידי השיג את הסופרבול השביעי שלו במו ידיו בקבוצה שהוא הביא לסופרבול על כתפיו, הורי אשכרה התנפח, איחל לבריידי ״ברוך הבא למועדון השבע״ וטען ש"אנשים לא מעריכים את מה שעשיתי״ ושאומרים עליו ״שרק לקחתי חלק בהישג. אז נכון, אבל הייתי חלק משמעותי״. אז לא. צר לי לבשר להורי היקר, אבל הוא היה בורג בסיפור הזה. נכון, בורג ברכב פורמולה 1. אבל בורג. הוא לא היה הנהג, או המנוע. זה לא אומר שהוא לא השתתף. גם נהג פורמולה 1 לא יכול לנצח בלי שהצוות המקצועי שלו יתפקד בצורה מושלמת. אבל פה בדיוק ההבדל. הם צריכים לתפקד, הוא צריך לנצח.

הדבר העיקרי שבו הצטיין הורי, ואין פה הרבה וויכוח, היה לתת את הקליעה בקלאץ׳ לנצחון. אז כמה דברים. כפי שציינתי למעלה, מי שקולע את הקליעה האחרונה לא ניצח את המשחק. אם התוצאה 100-80 לרעתך, תקלע את הבאזר ביטר שלך מחדר ההלבשה בעיניים עצומות, זה לא ינצח את המשחק. דבר שני, אנשים כמו הורי, או סטיב קר, זה התפקיד שלהם. כשכל ההגנה שוכבת על הפרנצ׳ייז פלייר, ואתה חופשי כי כל ההגנה וכו׳, אז התפקיד שלך לזרוק את הקליעה הזו ודיר בלאק להחטיא אותה (כמו שהוא החטיא בסדרה מול הספרס, כי כאמור, קליעה מכריעה זה עניין של מזל ואין דבר כזה קלאץ׳ וגו׳). אז יפה לו שהוא בונה עולם ומלואו על התפקיד שלו, אבל להזכירו, גם הנהג של הקבוצה מביא אותם כל פעם בלי להתהפך, והוא לא טוען שהוא גורם מכריע באליפויות כי אם היה מתהפך לא היו זוכים. בלי שהיו מסביבו (או יותר נכון, בלי שהוא היה מסביב ל) טובי השחקנים באותה עונה בליגה, לא היה לו מי שיבנה את המצב שבו קליעה אחת יכולה לנצח את המשחק ושימשוך את ההגנה לאפשר לו קליעה. כי בעולם של שווים ושווים יותר, הורי היה השווים פחות. הוא היה צריך לזרוק את הקליעה, הוא היה צריך לתת דקות, והוא עשה את זה מספיק טוב כדי להיות שם, אבל זהו. הוא היה רק בורג. הוא הצליח בזכות היותו האיש שהיה שם.

גם הפוסט הזה היה שם, ולא לקח שום דבר לשבוע הבא, ולכן אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! בשבוע הבא: עשרים ושש.